רותי שרון - סבתא לאה
לזכרה של סבתא לאה

לאה זהבי (גולדשטיין)
כ' כסלו תרע"א  - י"א טבת תשכ"ט  
21.12.1910 - 30.12.1998


הקלטת ראיון עם סבתא לאה
ע"י תמי שרון הנכדה, הבת של נילי (היום תמי בן-שושן)
תמליל חופשי ע"י רותי שרון הנכדה

רוצים להקשיב? קליק, קליק

 
כשהייתי בחורה בהונגריה, והתגוררתי אצל המשפחה הזו, הלכתי לבלות בערב ובאתי הביתה בשלוש בלילה. שומעת? מה קרה? שטרן היו אנשים דתיים, ואמרו לי: "לאה, את כל כך נחמדה ואת כל כך דתייה. איך את באה הביתה בשלוש בלילה?" ואני דווקא הורדתי את הנעליים כדי שלא ישמעו אותי, אבל הם בכל זאת שמעו שבאתי מאוחר הביתה. ואני הייתי עם לובוש הזה, בחור מאוד נחמד. לא רציתי להתחתן איתו. הוא אמר לי שאני אוהב אותך אבל לא רוצה להתחתן, כי אני מוכרח ללכת הביתה. ובאמת, הוא הלך הביתה ונשאר בבית במלחמה. משוגע".

הונגריה. 1934. טרום מלחמת העולם השנייה. צעיר ציוני ניגש לאילונקה ומציע לה להינשא לו בנישואים אזרחיים כדי שיוכל לעלות לפלשתינה. אילונקה לא הייתה ציונית, אבל הייתה הרפתקנית והגיעה באוניה לארץ. אילונקה היא סבתא לאה. היום בת 82. גרה לבדה ברמת גן מאז נפטר סבא. לה שמונה נכדים ונין אחד. עדיין הרפתקנית. עדיין שובבה. ילדה בת 82. הלכתי אליה לשמוע על הזמנים ההם.


סבתא לאה והנכדים
 
"למה אני דתייה? זה באמת נורא מעניין. אני עבדתי בחנות כל בו כמו במשביר. ועבדו שם אולי 200 או 300 אנשים כמוכרים. אבל רק אני הייתי דתיה. ורק אני קיבלתי חופש בשבת. למה? המשביר שם נותן חופש בשבת? הם נוצרים, נכון? אבל לי הייתה פרוטקציה כי "אילונקה ליגטי היא דתייה, והיא לא צריכה לעבוד בשבת". אז לי היה חופש בשבת.

וזה היה מעניין מאוד. פעם אחד בא האח של הגיס שלי (אח של הורנפלד הבעל של מורגיט, אחותי), והציע לי: "לאה, אילונקה, רוצה לבוא איתי לפלשתינה?" ואני אמרתי "מה פתאום? מי הולך לפלשתינה? מה אני, משוגעת?" אני לא הייתי ציונית. משפחת גולדשטיין הייתה ציונית, אבל אני? אנחנו לא היינו ציונים. לא ידעתי מה זה ציוני. אז הלכתי וסיפרתי לחברים שלי בעבודה "נו, מה אתם אומרים? מישהו רוצה לקחת אותי לפלשתינה, ואני לא רוצה ללכת". "מה? את לא רוצה ללכת? אני הולך, אני הולך. מה? לא מעניין אותך?" אז חשבתי לי ככה: אפשר לעשות טיול קטן. אם לא ימצא חן בעיניי, אני אבוא בחזרה.

ואז דני הורנפלד הזה אומר "מה את חושבת? אני רוצה להתחתן נישואים פיקטיביים, אבל אחרת אי אפשר לקבל פספורט". ואני הרגשתי נורא, לא הצלחתי לישון, הייתי עצבנית. ללכת לעולם אחר, מי יודע מה יהיה, איך יהיה. אבל הייתי צעירה יותר וחשבתי לי ככה: אם לא יהיה טוב, שלום, אני באה בחזרה. מה האפשרויות? וסיפרתי את זה לבחור גם כן. כי הוא באמת היה ציוני. והוא אמר לי "לאה, אני לא רוצה להתחתן עם מישהו אחר, כי אני מפחד שאשאר עם הבחורה הזו, ואני לא רוצה להתחתן. אני יודע שאת לא רוצה להתחתן איתי, אולי אח"כ".


סבתא לאה עם אייל ורותי הנכדיםנסענו לפלסטינה באוניה. והיה שם קפיטן. את יודעת מה זה? והיו שם חיים משוגעים. כל כך נחמדים. ודני הזה כל הזמן מתפלל, מתפלל, מתפלל. ואני, לאה, הלכתי לבלות, לבלות עם האנשים האלה. ואז דני אמר "אוי ואבוי, אני הבאתי אותך. למה את עושה את זה?" ואני אמרתי "מה לעשות? גם כן להתפלל? אני התפללתי כבר בבית, שלום". ואז הוא אמר "לאה, באמת, אל תעשי את זה, זה לא יפה". וגם אמר שאת כל כך נחמדה, והקפיטן, ואני מפחד, ואני כבר מקנא, וככה וככה...

מה קרה? הגענו לפלשתינה. הוא הלך לבאר שבע ואני הלכתי לתל אביב. למה? כי הוא רצה ללכת לבאר שבע ללמוד. והוא אמר לי "אני רוצה קודם ללמד אותך קצת עברית. את לא יודעת מילה אחת." הוא אמר ש"אני לא רוצה שתלמדי רק כמה אותיות. אני רוצה להסביר לך איך קוראים לך, איפה, מתי, אם תרצי לקרוא איפה זה רחוב בלפור? את צריכה לדעת לשאול דברים פשוטים". באתי לתל אביב. שמעתי שיש משפחה אחת גולדשטיין. לא של בעלי. משה גולדשטיין. והם מקבלים עולים חדשים מאוד יפה. אז מה רציתי להגיד? באתי אליהם ואמרתי: "אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת עברית, ואני לא יודעת במה לעבוד, ואני לא יודעת מה לעשות פה. החבר הזה הביא אותי לפה, ואני לא יודעת מה זה ואני בוכה". ואז הם אמרו "לא צריך לבכות. יש פה משפחה הונגרית אחת ונולד להם עכשיו תינוק, ואת יכולה ללכת לשם ולהיות בייביסיטר, מטפלת". ואני נורא שמחתי. אני גם יכולה לדבר הונגרית עם המשפחה הזו. והם קיבלו אותי מאוד נחמד. ובאמת עבדתי שם שנה, שנתיים. הייתה להם חנות תנובה. הם הלכו לעבודה ואני טיפלתי בתינוק. הלכתי לטייל איתו על שפת הים. כל יום הלכתי לטייל בים. היה נורא יפה. וכבר הסתכלתי על הכול בעיניים אחרות.

אבל מה? סבלתי כבחורה. רציתי להכיר אנשים, בחורות, בחורים. והיה לי בחור הונגרי אחד והוא לקח אותי כשהיה לי חופש. לפעמים המשפחה נתנה לי חופש, חייבים שיהיה קצת חופש לצאת. אני גרתי שם. קיבלתי שני גרוש וארבעים, אבל היה לי אוכל והייתה לי דירה. ועוד קיבלתי שתיים וחצי לירה, אני לא יודעת, שניים וחצי גרוש? לא יודעת כמה קיבלתי. זה היה כסף כיס. לקנות קצת פודרה וככה. ואז בא הדני הזה ואומר "אני יודע שיש לך כבר כסף, מותק. שמעתי שיש לך עבודה, ויש לך כבר איפה לאכול ולישון. ואת מקבלת כל חודש שתיים"... הוא עשה את החשבון, "אז תני לי קצת כסף בשבילי". אז אני אמרתי "כבר שמתי את הכסף בבנק". כבר אז היה לי את הטבע הזה, ושמתי בבנק. אבל זה לא יפה לא לתת. נכון? אז אמרתי לו "אני אתן לך, אבל אח"כ אתה תיתן לי חזרה. נכון?" והוא אמר "כן, אבל את צריכה להגיד לי תודה רבה שהבאתי אותך לפה". ואח"כ, אחרי ארבע שנים כשהתחתנתי עם בוביש, הבעל שלי, הוא קינא, ואמר "את צריכה להגיד לי תודה רבה שבאת לארץ. עם איזו משפחה התחתנת, ואיזה בחור זה".

ואז נמאס לי כבר מהתינוק והלכתי לעבוד אצל משפחת גולדשטיין בבלפור. הזקנים. והלכתי לשם אלגנטית כמו בחוץ לארץ. ובאתי לשם, וגברת גולדשטיין אומרת "אוי, את כבר לא עולה חדשה, את כבר שנתיים בארץ. איך את יכולה להתלבש כל כך אלגנטי ולעשות ספונג'ה?" ואני אמרתי "אין דבר, גברת גולדשטיין, אני כבר יודעת לעשות ספונג'ה. את לא חושבת שאני יודעת לעשות?". ובאמת היא לקחה אותי, אבל היא פחדה, האמא, שאני אקח את הבן שלה. היא ראתה משהו. כל עוזרת רצה הבייתה כשהיא מסיימת את העבודה, ואני כל הזמן נשארתי עוד קצת, ועוד קצת נשארתי.


המרפסת באלנבי 81ובאמת הבחור הזה אמר לי "לאה, תישארי בערב, ואנחנו נצא קצת". אז היה לי גם כן טוב. אבל אמא שלו לא ידעה את זה. זה נמשך כבר כמה זמן, ארבע שנים. ארבע שנים הלכתי איתו. ובאמת אנחנו הלכנו לטייל. ופתאום, אמא שלו כבר הרגישה משהו, הרגישה שאני לוקחת לה את הבן שלה. ואז אמרה לי יום אחד: "תראי, אני לא חושבת שאת מתאימה לעבודה הזו. באמת לא מתאימה. אני חושבת שיותר טוב שתפסיקי לעבוד". ואני הייתי כל כך.... נשארתי בלי עבודה ובלי בחור. היא אמרה לי שלא אבוא לעבוד יותר. אז שמתי את הכיסאות למעלה, לא על השולחן, על הספה, ואמרתי שלום והלכתי. הלכתי הביתה.

היה לי חדר אחד עם שתי חברות. ואני בכיתי. והן שאלו "למה את בוכה?" ואני עונה "לא מספיק שהיה לי בחור כל כך נחמד, והעבודה נפסקה, ומי יודע מה יהיה עם הבחור". ובערב פתאום צלצול בדלת ומביאים מכתב מבוביש "לאה, להרים את הראש, אני איתך ביחד". ואז כבר הייתה הרגשה טובה, נכון? וככה היה. ואנחנו הלכנו עוד ארבע שנים, עד שאמא שלו כבר הסכימה שכבר נתחתן. למה? כי גם מונו (אח של סבא) אמר לה: "אמא, מה את רוצה ממנו? אם בוביש אוהב אותה והיא אוהבת אותו, שיתחתנו. אבל מה? דני הזה היה נגד. "את רק צריכה להגיד לי תודה רבה עם איזו משפחה את מתחתנת, ואני הבאתי אותך, את לא רצית לבוא לארץ". ואמא שלי גם היתה שמחה. שמעה שאני מתחתנת. אני הלכתי עם בחורים לא כל כך דתיים, את יודעת? ופה הבחור הזה היה דתי. אז אמא שלי הייתה מאוד שמחה.

ואת החתונה עשתה אמא של בוביש, את כל החתונה שלי. אח"כ היא כבר אהבה אותי. לימדה אותי לבשל, ומה לעשות. באמת היה מצב טוב מאוד אצלנו. שנים אח"כ באה בג'י, אחות שלי, ומספרת: "את יודעת? דני רצה לבוא אלייך ואת לא הסכמת לקבל אותו" ואני אמרתי "מה פתאום". והיא עונה "ככה הוא אומר. הוא בא אליי ושואל מה יש ללאה, למה היא לא מקבלת אותי? היא ברוגז איתי?" ואני אמרתי לבג'י "את יודעת למה לא לקחתי אותו? כי הוא קינא מאוד כי אני הלכתי להתחתן עם הבחור הזה ולא איתו".

כשבאתי לעבוד אצל האמא שלו, היא אמרה "אצלנו אין אילונקה. זה שם הונגרי. אצלנו את תהיי לאה. לאה זה שם בעברית". הם היו ציונים, את יודעת? באמת ככה היא אמרה לי. אז אני נשארתי כבר לאה. וכבר נעשיתי ציונית. לא רציתי לשמוע על בודפסט. לא רציתי לשמוע. אם מישהו ... בשבילי הוא כבר לא היה בן אדם. (צוחקת). עכשיו שואלים אותי, אפשר לבקר בהונגריה. לא רוצה. לא מעניין אותי. לא מעניין אותי. באמת אצל משפחת גולדשטיין נעשיתי ציונית חזקה.

את יודעת מה בא לי? אני רוצה לספר לך משהו. כל אחד שאל "בוביש רוצה להתחתן איתך?" בוביש רוצה להתחתן עם בחורה שיודעת עברית. כי הם היו מאוד ציונים. מה זה לדבר בהונגרית? והוא נפל בבוץ. (צוחקת) להתחתן איתי. אח"כ כשהתחתנתי כבר, והיו כבר ילדים, אז סבא דיבר עם הילדים בעברית, והילדים  ענו. אני גם כן לא ידעתי כל כך פרפקט עברית, אז אני דיברתי עם הילדים בהונגרית והילדים הבינו. איך ידעו הונגרית? כי אני דיברתי הונגרית, והילדים ענו לי בעברית. אבל זה היה קצת מצחיק, את יודעת? אבל התחלתי, באמת יש לי דוקומנט פה אני הלכתי ללמוד וככה. אני לא יודעת למה לא היה לי ראש ללמוד. וסבא גם כן אמר לי "למה את לא יודעת? למה את לא לומדת? יש לך את הסמרטוט בהונגרית ואין מה לקרוא. אם את יודעת עברית יש ידיעות אחרונות, יש הכול. כל שבוע יש מה לקרוא.

יש לי שתי בנות נחמדות. ברוך השם. למה נילי? נצח ישראל לא ישקר. ואבישג, השם של סבא - אבי שלמה גולדשטיין. והיא הייתה ... אחרי דוד המלך. את יודעת? היתה מישהי שתחמם אותו... (צוחקת). את יודעת מי זה היה? אז כן, בוביש ובובו (אח של סבא) ישבו כל הלילה וחשבו איזה שם לתת, כי אני רציתי ילד, ולא היה ילד ומוכרחים לתת שם ע"ש סבא גולדשטיין. אז הם מצאו את זה, ובאמת זה היה נורא טוב.

סבא היה כל כך בריא ונחמד והכול, ואני לא יודעת מה קרה פתאום. הוא אהב את החיים שלו, וכל כך אהב, ועד הסוף הוא עבד וככה. לא יודעת מה קרה. אדוניי רוצה רק את האנשים טובים, מה אפשר לעשות. ואני חשבתי, ככה, אני זוכרת, את יודעת אני כל הזמן מפחדת, כשאני שומעת דברים כאלה. קשה לי לקרוא על מישהו שמת. כשזה קרה לסבא, אני לא מבינה איך אפשר להיות כל כך חזק, כי בכלל לא חשבתי שהוא ימות. זה קרה באופן פתאומי. בא הביתה ואמר "לאה, לעזוב קצת, אני רוצה לנוח", ובאמת הלך לנוח.

ואני כבר סיפרתי כמה פעמים לנכדים את זה, ואח"כ אמרתי "בובישקה, אולי אנחנו הולכים לאכול כבר צהרים?" ואני שומעת את השעה ברדיו אחד וחצי. ואני אמרתי "בובישקה, אני רואה שאתה כל כך עייף, היית היום בתל אביב. אולי היה חמסין ואתה עייף. תלך לנוח". הלך לנוח בסלון, ודיברתי איתו. אני הלכתי למטבח קצת לרחוץ כלים, ודיברתי איתו והוא לא ענה. לא ידעתי מה קרה. "בובישקה, אולי אתה רוצה רופא? אתה לא מרגיש טוב?" והוא לא עונה. אח"כ אמר "טוב, תני לי קצת מים". ונתתי לו מים. "תודה רבה"  ככה הוא אמר לי "תודה רבה", ואח"כ לא דיבר מילה אחת.

ואמרתי "בובישקה, אני אזמין רופא" ולא ידעתי שבבית הזה הייתה רופאה. אני לא ידעתי. אנחנו היינו פה חדשים. אז צעקתי רופא רופא. אף אחד לא שמע את זה. וראיתי שזה לא הולך, אז צלצלתי למוי והיה תפוס, ואני צלצלתי לרעננה, ואז נילי אומרת "אמא, אני אשלח מגן דוד" כי אני לא ידעתי, ואני צעקתי כי ראיתי שאבא לא מדבר.

בא מגן דוד אדום. איזה אנשים רעים. אולי הם ראו כבר שאין מה לעשות, אבל לא אמרו לי. רק אני ראיתי שהם באו בלי מכשירים. את יודעת? רק עשו ככה, את יודעת, ולא עזר. איך הם באים  מגן דוד אדום? עד היום אני לא סובלת את המגן דוד אדום. אני ברוגז. כי הם לא הביאו מכשירים שיוכלו עוד לעזור לו. אח"כ אמרו "אין דבר גברת, הכול יהיה בסדר". ואני ראיתי שלא בסדר. לקחו אותו במגן דוד לתל השומר, ואני הלכתי ביחד איתו.

ואני כבר ראיתי באוטו שהרגל שלו קרה. והסירנה לא עבדה. את יודעת כשלמישהו אפשר לעזור אז יש סירנה. אז אני אמרתי "יותר מהר, יותר מהר". והלכתי לשם לבד איתו, ואני ראיתי את זה, כל הזמן, ראיתי את זה הוא כבר לא חי. אני ראיתי את זה. אז הגענו לתל השומר. אז לקחו אותו לחדר, ואני ישבתי בחוץ. בא מישהו החוצה ואמר "לא נעים לי להגיד לך גברת זהבי, אבל הוא כבר לא חי. אי אפשר לעזור לו. אי אפשר לעשות שום דבר." ואח"כ הם באו צבי ומוי וכולם. ככה זה היה. כל כך פתאומי. וכל אחד אומר לי: "צדיק היה, צדיק". ואני אומרת "צדיק? אני לא אוהבת צדיקים". וזה היה נורא קשה. ומה, מה לעשות. ולא חשבתי שהיום, כבר שלוש עשרה, ארבע עשרה שנים, ולא חשבתי להתחתן עם מישהו. אני לא רוצה. אני אהבתי אותו. וכול הזמן יש את התמונה בחדר הקטן. אני מדברת איתו לפעמים. וכול הזמן יש לי הרגשה שהוא על ידי. "לאה, להיזהר. לאה, להיזהר". כי אני כל הזמן נופלת. "לאה, להיזהר" ככה אמר גם בחופה. כי ההורים שלי לא היו, ואני הייתי קצת עצובה. "לאה, להיזהר, הכול יהיה בסדר". וכל הזמן אני מרגישה, כמה פעמים נפלתי, ולא קרה כלום. אני מרגישה שהוא איתי והוא עוזר לי.

סבא יוחנן, בוביש, נפטר ב-1997. מאז סבתא לבדה. בחנוכה השנה התאספנו אצלה כל המשפחה לחגוג את יום הולדתה השמונים ושניים. אני תמי שרון, וזו סבתא לאה, סבתא שלי.



 
 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page